korban pesach covid-19

הרהורים על פסח שני בזמן הקורונה

היום, י"ד באייר, הוא התאריך של פסח שני. הכלל הרגיל הוא ש"עבר זמנו בטל קרבנו". מדוע דוקא במצוות הפסח יש "מועד ב'"? מדוע אין אופציה דומה בכל חג אחר או בכל קרבן אחר?

יש אלמנט מיוחד במצוות הפסח אשר אינו קיים בכל חג או קרבן אחר. מצוות פסח היא אחת משתי מצוות העשה היחידות, יחד עם ברית מילה, אשר מי שמבטלן ענוש בעונש כרת, עונש המסמל ניתוק מוחלט מעם ישראל ומנצח ישראל: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". קרבן הפסח הינו האקט הראשון שביצענו כעם וממילא משמעות הפסח הינה הצהרת אמונים לעם ישראל ולתורתו, לנצח ישראל,  לחזון ולחלום. לעשות את הפסח משמעו להיות חלק מהעם. להחמיץ את הפסח משמעו להיות דחוי, מרוחק ומנותק.

לכן דווקא בפסח ישנה הזדמנות נוספת, כדי ללמדנו שגם לאדם שנמצא במקום הרחוק והטמא ביותר קיימת דרך חזרה והזדמנות נוספת להצטרף לכלל ישראל. דווקא במצוות הפסח אומרת לנו התורה – יש צ'אנס, יש סיכוי, אסור להתייאש!

יתרה מכך, הרמב"ם מסביר בפירושו למשנה כי פסח הוא קרבן ייחודי: "הסוג הרביעי קרבן יחיד כעין קרבן ציבור. והוא קרבן פסח, ששוחט כל אדם ביום ארבעה עשר בניסן" (הקדמה למסכת זבחים). למרות שמדובר בקורבן יחיד, יש לו מעמד של קרבן ציבור. הרב קוק מסביר שזו הסיבה שבשר קרבן פסח חייב להיות צלוי ואסור לבשל אותו: "זאת היא פעולת הצליה…שהיא מכנסת את כל הכח שבבשר בתוכו בלא התפזרות חוצה לו" (עולת ראיה א עמ' קעח-קעט). בזמן הבישול הבשר מתרחב. צלייה לעומת זאת גורמת לבשר להתכווץ. קרבן זה מסמל, יותר מכל דבר אחר, את האחדות והלכידות של עם ישראל – "כל עדת ישראל יעשו אותו" (שמות, יב מז). מסיבה זו, בחג הפסח יש הזדמנות שניה. הדלת לאחדות תמיד תשאר פתוחה, שהרי ה"יחד" הוא יסוד הקיום של העם היהודי כפי שאמר רבי אלעזר הקפר: "אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני לנגוע בהן" (מסכת דרך ארץ זוטא ט').

בתקופת הקורונה רבים מאיתנו חוו הסגר ובידוד, אך באותה עת נתקלנו בכמות אדירה של אחדות, סולידריות, פרגון וסובלנות. לפני פרוץ המגפה, הטונים של הפילוג והשנאה, השיסוי וההסתה, הגיעו לפסגות חדשות. השיח הציבורי הפך לאלים יותר וחוסר הכבוד כלפי מי שנמצא מן העבר השני של המתרס הפוליטי הרקיע שחקים. האויב המשותף של האנושות, חיידק הקורונה הזעיר שתקף אותנו, החזיר אותנו לפרופורציה ואילץ את כולנו להרפות. התחלנו להבין עד כמה כולנו תלויים זה בזה וכמה אנו זקוקים זה לזה. התמונות של החיילים המסתובבים ברחובות בני ברק ומגישים סיוע ועזרה בחום ואהבה לציבור החרדי לא יישכחו במהרה. רמת הסולידריות בחברה הישראלית חצתה את גבולות המגזרים והמפלגות.

אולי זו הזדמנות שנייה שניתנה משמיים, הזדמנות שנייה לאחדות, לסולידריות, לכבוד הדדי, למחלוקת לשם שמיים. סמלי מאוד שבשבוע של פסח שני תוקם בישראל ממשלת אחדות אחרי שלושה סבבי בחירות עתירים בבוז ובקיטוב, אחדות הנחוצה כל כך לריפוי החברה הישראלית מהשסעים העמוקים של פילוג ושנאה.

נקווה ונתפלל שנוכל למצוא את האומץ והכוח להמשיך את הסולידריות הזו ביום שאחרי, לבנות חברה טובה יותר, חברת מופת של חסד וכבוד הדדי.

על הקורונה, אי הוודאות וחג החירות

הרב רונן נויבירט, מחבר הספר ״גשר ההלכה״ (הוצאת ידיעות ספרים) המציע חזון לעתידה של ההלכה בעולם של ספקות וחוסר מחוייבות. כיהן בעבר כרב קהילת אוהל ארי ברעננה וכמנכ"ל ארגון בית הלל.

האם אי פעם מצאתם את עצמכם שבועיים לפני חג הפסח בלי שמץ של מושג איך, היכן, ועם מי תעשו השנה את הסדר? המערכה נגד הקורונה תפסה את כולנו בהפתעה. אף לא אחד מאיתנו ציפה להשלכות העצומות של התפשטות הנגיף והמשמעויות של המלחמה בו. הקורבנות הרבים שהנגיף גובה בעולם, יחד עם הנזקים הכלכליים, אבדן מקומות האבודה, הבידוד וההסגר ובעיקר חוסר היכולת לשער מתי וכיצד כל זה ייגמר, מציבים את כולנו במצב של אי-וודאות מוחלטת.

אנו סובלים כל כך מהשהייה במרחב של אי-וודאות? מדוע יער של סימני שאלה כה מפחיד אותנו ומאיים עלינו? התשובה פשוטה. אחד הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים שלנו בסולם של מסלו הוא – תחושת בטחון. הבית, המשפחה, הקריירה, העסקים, החסכונות והתוכניות לעתיד מעניקים לנו תחושת בטחון. אבל, באמת זו אשלייה. ברגע אחד הכל יכול להתערער, ממש כמו שאנו חווים בימים אלו. לא ניתן לתכנן דבר לעתיד, הקריירה והעסק נמצאים בסיכון ומשפחות נאלצות להיפרד לחלקים מבודדים. החיפוש המתמיד שלנו אחר מקלט ומחסה נובע בעומק מחוסר בטחון אינהרנטי שטבוע באישיות שלנו. אנו מפחדים מהפגיעות שלנו, מהחולשות שלנו, מחוסר השליטה שלנו, ולכן חייבים לעטות על עצמנו שכבות הגנה רבות.

חירות אישית אמיתית טמונה ביכולת לחוש בטחון כשאנו במקום של אי ודאות, להרגיש חוסן כאשר אנו פגיעים וחשופים, ולחוות עוצמה דווקא כשאין לנו כל שליטה על המתרחש. זהו היסוד של יציאת מצרים והנרטיב של החירות היהודית. התרבות המצרית היא תרבות של בטחון – בטחון בפירמידות, בנילוס, בעוצמה ובשליטה. אבל, הבטחון הזה הוא מזוייף ואשלייתי. מכה אחר מכה, אלקים מפורר את חומת האשליות המצרית. יציאת מצרים היא האומץ ללכת לקראת המדבר של אי הודאות. במדבר אין כלום. אין מים. אין עבודה. אין חסכונות. אפילו המן שירד כל יום משמיים נמס בסוף היום ולא ניתן היה לאגור ליום הבא.

זוהי חירות אמיתית. היכולת להישאר במקום של אי וודאות לפרק זמן ארוך ולהרגיש נוחות ובטחון דווקא במרחב של סימני השאלה. יש גאולה בחוויה עמוקה של חוסר וודאות. זו הזדמנות לראות כמה אנו פגיעים ולהבין שיש משהו גדול יותר מעלינו. זו הזדמנות לגלות שתחושת הבטחון האמיתית נובעת מהצד האלוקי שבנו ומהקשר אליו. Let go and let God – לשחרר כדי להרגיש משוחררים באמת, להחליף את סימני הקריאה שנכתבים כמעטה הגנה, בסימני שאלה שמשאירים מקום לסקרנות וצמיחה. לא בכדי, ארבעת הבנים בהגדה מסודרים לפי היכולת שלהם לחיות עם סימני שאלה. הבן הרשע נמצא במקום השני כי לפחות יש לו סימני שאלה ולכן הוא מדורג מעל הבן התם. בתחתית הסולם נמצא זה שאינו יודע לשאול.

משבר הקורונה מציב מראה לאנושות ומזכיר לכולנו כמה אנו פגיעים ואיך חיידק זעיר שאנו לא מסוגלים לראות מטריף את כל העולם. אבל, זו הזדמנות לגאולה ושחרור. היכולת לחיות בשלווה במרחב של אי וודאות היא חירות אמיתית. זהו סוד השרידות היהודית. גיבוש הסיירת שעברנו בארבעים שנה של אי וודאות במדבר נתן לנו חוסן לשרוד את כל הגלויות ואת כל גזירות השמד וכפי שאמר מאיר אריאל ז"ל: "עברנו את פרעה – נעבור גם את זה".

"אמונה היא הבית של אי הוודאות, האומץ להאמין במה שאנו לא רואים והכח לשחרר את הפחד מהלא-נודע. הרבה פונדמנטליסטים וקיצוניים מבכרים את הוודאות על פני האמונה. אנשי דת רבים מתעקשים על תשובות החייבות להיות נכונות. למען האמת, ההיפך של אמונה הוא לא הספק – ההיפך של אמונה היא דווקא הוודאות!"
(ברנה בראון, מושלמים כפי שאנחנו)

בעזרת השם, נצא כולנו מהמשבר הזה, חזקים יותר, חסינים יותר, ובעיקר – פתוחים יותר לטוב הטמון בחוויית הפגיעות ואי הוודאות.

בתפילה לשלום, בריאות ורפואה לעם ישראל ולכל העולם.

עושים זום על ליל הסדר

משבר הקורונה העולמי וההשלכות התקדימיות שלו הציבו אתגרים רבים בפני פוסקי ההלכה. אחד הפולמוסים שהתעוררו בשבועות האחרונים הוא עריכת ליל סדר משפחתי בעזרת אפליקציית הזום שהפכה לכלי תקשורת מרכזי בזמנים של בידוד והסגר. בשל הדרישה לריחוק חברתי בפרט מהמבוגרים הנמצאים בקבוצת הסיכון, מבוגרים רבים יחגגו את הסדר בגפם ולדבר עלולות להיות השלכות נפשיות ורגשיות קשות. רבני "חכמי המערב" פסקו שמותר להעביר ליל סדר במפגש זום שייפתח טרם החג מאחר שזו שעת הדחק ופרט שמדובר ביום טוב בו לחלק מהשיטות בהלכה ניתן להקל בדיני חשמל. מנגד, רבנים רבים וביניהם גם רבני צוהר יצאו נגד הפסק ופסקו לאסור כל שימוש באמצעים טכנולוגיים ולפיכך הציעו אלטרנטיבות שונות כגון מפגש זום טרם כניסת החג. מעבר לים, הרב שכטר, ראש ישיבה יוניברסיטי בניו יורק, התיר שימוש בזום במקרים קיצוניים של ספק סכנות נפשות.

במבט על (או שמא zoom out) על הסוגיה, מרתק לראות כיצד המגמות השונות מתכתבות עם הדרך בה התפתחה ההלכה לאורך ההיסטוריה. בספרי שיצא לאור לאחרונה "גשר ההלכה", אני מקדיש פרק שלם לסוגיית הטכנולוגיה וההלכה ומדגים כיצד גישה מחבקת מול גישה מסתייגת אפיינו מאז ומעולם את תגובת הפוסקים לחידושי הטכנולוגיה.

התפתחות אמצעי התחבורה שינתה את טווח הזמן שבו אנשים יכולים לגמוא מרחקים ולהגיע ממקום למקום. המרחק מהווה מרכיב רב חשיבות בסוגיות הלכתיות רבות כגון בדיני אבלות. מי שנפטר לו קרוב משפחה המתגורר במרחק הגדול מעשר פרסאות (שהן ארבעים וחמישה ק"מ בקירוב), מונה את ימי השבעה והשלושים בנפרד משאר האבלים מרגע שנודע לו על דבר הפטירה. מרחק של עשר פרסאות מייצג זמן של מהלך יום שלם, ולכן מי שגר במרחק כה גדול מהנפטר, הרי שאין מתאפשר לו להתחיל את ימי השבעה עם שאר האבלים. ברם, מה יהיה הדין אם אדם יכול להשתמש ברכבת ולהגיע באותו היום אף ממרחק רב יותר. האם נשנה את ההלכה?

בעל שו"ת "שואל ומשיב", הרב נתנזון (אוקראינה, המאה ה-19), סבר שאסור להלכה להיות מושפעת משינויים טכנולוגיים:

"הנה אף שכהיום יש נתיבות ברזל ויכולים ליסע הרבה פרסאות ביום. מכל מקום לא מיקרי מהלך יום אחד… דאין משערין רק במה שהוא ע"פ דרכי הטבע לא ע"פ תחבולות שנתחדשו בזמננו. דאם לא כן, ישתנו דרכי התורה מדי יום ביום… כבר נתחדש עניין לופט באלאן [כדור פורח]."

לשיטתו, באופן עקרוני אסור להלכה להגיב לפיתוחי הטכנולוגיה, שהרי בכל יום ממציאים חידושים טכנולוגיים נוספים וממילא ההלכה תידרש להשתנות ללא הרף. מן העבר השני, פסק הרב אפשטיין, בעל ערוך השולחן, שמתנהלים לפי ההיגיון הבריא, ומאחר שכלי התחבורה מאפשרים להגיע מהר יותר ליעד, המדד לפסיקה הוא זמן ההגעה הפוטנציאלי ולא המרחק:

"ונראה דעכשיו שנתרבו מסילות הברזל ונוסעים במהירות גדול מקרי מקום קרוב כל שביכולת לבא ביום אחד על המסילה, דזיל בתר טעמא."

פיתוח המיקרוסקופ ואמצעי הראייה המשוכללים אפשרו לנו לגלות חיידקים ויצורים זעירים שלא יכולנו לראותם לפני כן. האם בשל כך נאסור לאכול מוצרי מזון שהותרו באכילה בעבר על אף הימצאותם של חרקים זעירים בלתי נראים לעין? לגבי דין זה פוסק ערוך השולחן שההלכה גוברת על הטכנולוגיה, ויש להתעלם ממציאות חיידקים שאינם נראים לעין אף אם הם נראים מבעד לעדשת המיקרוסקופ:

"האמת הוא דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו, דלא ניתנה תורה למלאכים, דאם לא כן הרי כמה חוקרים כתבו שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים, וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם."

הגישה הפרגמטית, שלא ניתנה התורה למלאכים, היא זו שמכריעה במקרה זה. הניווט העדין בין פרגמטיזם לבין האמת האבסולוטית, בין השכל הישר לבין חשש משינויים, מאפיין את פסיקותיו אלו של ערוך השולחן, אשר באחת הוא מאמץ את הטכנולוגיה ואילו בשנייה הוא דוחה אותה.

בבתים רבים נהוג להשתמש בשעון שבת, שהפך להיות חלק אינטגרלי משגרת השבת. לכאורה, לא צריכה להיות בשבת בעיה הלכתית עם פעולה אוטומטית שבה אין מגע יד אדם. אולם שעון השבת זכה להתנגדות נמרצת מצידו של הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים בארה"ב במאה ה-20, שהביע חשש כי שימוש בו יגרור בעקבותיו פריצה מוחלטת של מסגרת השבת:

"הנה לעניות דעתי פשוט שאסור להתיר זה דהרי על ידי מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה."

מסקנתו של הרב פיינשטיין היא לתת היתר מוגבל ביותר לשימוש בשעון שבת רק למטרת כיבוי והדלקה של האור, אבל לא למען הפעלת מכשירים חשמליים. מסיבה דומה אסר הרב יחיאל יעקב ויינברג נסיעה בחשמלית בשבת גם אם הכרטיס נרכש מראש, לא מטעם הלכתי מובהק אלא מחשש לפרצה במסגרת השבת:

"אין להתיר הנסיעה בחשמלית, דלא גרע מדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, שאי אתה רשאי להתיר, ומכל שכן זה, שרוב הרבנים אסרו מכמה טעמים שאין כאן המקום לפורטם."

דוגמה נוספת היא המחשוב. המחשב עשוי לסייע להלכה בתחומים רבים. אחד מהם הוא האפשרות לבדיקה ממוחשבת של ספרי תורה ומזוזות. לכאורה זהו דבר שיש בו ברכה, שהרי איכות הבדיקה משתפרת עשרות מונים. אולם, גם כאן היו שהתנגדו. הרב מנשה קליין התנגד לכך נחרצות מכמה סיבות, אך טעמו המרכזי הוא שלא ניתן לשנות סדרי בראשית, וטכנולוגיה אינה יכולה להחליף את בן האנוש:

"התורה העידה לנו על קיומה בלי מכשירים. ומה יעשו אותן שאין להם מחשבים…? ה' נתן חכמה לשכוי… הכל ע"פ דרך הטבע מה' יתברך שמו ולא מהמכונות… אבל להגיד שהם מחליפין את האדם הסופר שחושב מחשבות לעשות נחת רוח ליוצרו ולכתוב ולהגיה ספר תורה קדושה ולומר עליהם שהם טועים והמחשב הוא היודע והוא המכשיר חס ושלום? לא להם נתנה התורה אלא לנו בעלי גוף וחוש וטבע כפשוטם ולא בעץ ואבן וברזל."

דוגמאות אלו הן כמובן מעט מן המעט בים הגדול של הדיונים ההלכתיים על רתימת הטכנולוגיה להלכה לצד החששות מהקונפליקט ביניהן. הצד השווה בכולן הוא ההליכה המדודה והזהירה של הפוסקים על הגשר הצר והרגיש של ההלכה. ההלכה קשובה לשינויים הטכנולוגיים, אבל שומרת שאלו לא יכרתו את הענף שעליו היא יושבת. באמצעות הטכנולוגיה ניתן בנקל לפורר את השבת ולהפוך אותה לעוד יום של חולין. לפני כמה שנים נעשה ניסיון להפיץ אפליקציית שבת לסמארטפונים שתאפשר שימוש מותר לכאורה, לקריאת הודעות בשבת וכדומה. גם אם מבחינה הלכתית טהורה אין חילול שבת בכך, הדבר עלול להרוס את אווירת השבת ולכן הוא נתקל בהתנגדות רבנית כה כבדה.

דומני שמה שעומד מאחורי פולמוס הזום הוא המשך ישיר של קו זה. מבחינה הלכתית צרופה, קל להתיר את השימוש בזום בליל הסדר כאשר כל התפעול מתבצע לפני החג ובפרט בתקופה כה חריגה בה ליל הסדר הופך ל"ליל הסגר". מאידך, קיים חשש גדול שתקדים זה יפורר את המסגרת של שבת ויום טוב וזה הדבר שהביא רבנים רבים למצוא סיבות לאסור. חשש זה אינו מנותק מן המציאות. באופן אישי שמעתי ממספר אנשים שמתכננים לחבר את כל המשפחה בזום בליל הסדר, ללא סיבה אמיתית של קרובי משפחה מבוגרים שעלולים להיות בסיכון נפשי. הנימוק שלהם להתיר לעצמם הוא שאם כבר רבנים התירו שימוש בזום, מה זה חשוב אם יש מבוגרים חולים או סתם צער של המשפחה שלא לחגוג יחדיו.

המחלוקות האלו חשובות וקיומן שומר על מסגרת האיזונים והבלמים בהתפתחותה של ההלכה ומרתק לראות את ההתרחשות הזו בזמן אמת. שעון השבת הפך להיות כיום חלק משגרת השבת ואילו אפליקציית השבת נדחתה לחלוטין וירדה מהפרק. ומה יתקבע בעתיד לגבי שימוש בזום בשבת וביום טוב? ימים יגידו…

בשורות טובות, בריאות ורפואה שלמה לכל עם ישראל ולכל העולם

סגירת שערי בית הכנסת בתקופת מגפת הקורונה

עקב מגפת הקורונה, אסור לפתוח את בתי הכנסת לעניות דעתי. במצב הנוכחי, תפילה בבית עדיפה וראויה יותר מאשר תפילה בציבור. ההיתר לכאורה להתכנסויות של 100 אנשים אינו הנקודה כאן לעניות דעתי, הנסיונות לחלק בתי כנסת למניינים שונים ומרחבי תפילה מגוונים בהם לא יהיו למעלה ממאה איש, מחמיצים את העיקר.

ההסבר ההלכתי לכך הוא שבהשתתפות בכל אירוע ציבורי, כולל בתפילה, יש גרם פיקוח נפש. ברור כבר לכולם שמדובר במגפה עולמית בקנה מידה שזמן רב לא נרא המרחב בו המגפה מתפשטת הוא המרחב הציבורי. ממילא, המלחמה במחלה היא בהתרחקות מכל מרחב ציבורי. מלחמה במגפה אינה רק ציות לכללים. אנו צריכים להיות פרו-אקטיבים ולצמצם כל סיכון גם בבתי כנסיות בהם האוכלוסיה צעירה, די בנשא אחד של הנגיף שיעביר לעוד כמה אחרים ולבסוף זה יפגע באנשים מהשכבות הפגיעות יותר.

גם אם אין יותר ממאה איש במקום אחד, אם נחשב את מספר המניינים שעשויים להיות בשבת הקרובה, נגיע לעשרות אלפים ואף יותר מבחינה סטטיסטית, וודאי שבתוך כמות כזו יש נשאים של הנגיף.
זו בדיוק ההגדרה של "גרם פקוח נפש". אני עוסק בסוגיה זו בפרק ח' של ספרי "גשר ההלכה" במסגרת הלכות מדינה, שם מובא הפסק של הרב שאול ישראלי להתיר פעילות משטרה בשבת גם אם רוב הפעילות אינה במקרים של סכנת נפשות, מאחר שבתחשיב הכללי וודאי שיהיו מקרים של פיקוח נפש ברור, ולכן הוא מגדיר את פעולת המשטרה כ"מכשירי פיקוח נפש", וכך כתב הרב ישראלי:
"אפילו אם אין זה אלא אחד מאלף, דיה הצלה אחת של נפש אחת בזמן מן הזמנים בכדי להתיר ולחייב לעשות פעולות אלה של חילול שבת שהם בגדר מכשירים להצלה זו, שאם לא נעשה אותן לא תצא ההצלה לפועל…".
הרציונל של הרב ישראלי פועל גם בכיוון ההפוך. מספיק סיכון קטן כדי להגדיר את ההליכה לבית הכנסת כ"גרם פיקוח נפש". מבחינה סטטיסטית, ניתן לומר כמעט בוודאות שיהיו נשאים של הנגיף בבתי הכנסיות השונים, ולכן בהליכה לבתי הכנסת יש משום "גרם פיקוח נפש" לעניות דעתי.

אני מציע להחמיר בפיקוח נפש ולהתפלל בבית בכוונה גדולה מעומק הלב לרפואה ובריאות לעם ישראל ולכל העולם. בטוחני שתפילות אלו לא יהיה פחותות בערכן ובאיכותן מתפילה במניין בבתי הכנסת.
אגב, רוב הקהילות האורתודוכסיות בניו יורק החליטו לסגור לחלוטין את שעריהן עד יעבור זעם מסיבה זו של רצון להילחם באופן אקטיבי בנגיף.
מחובתנו, האנשים שמקפידים לפקוד את בתי הכנסיות שחרית וערבית, לתת דוגמא אישית ולהוביל את המלחמה הזו, ולא לצאת ידי חובה בציות לכללי הרשויות גרידא.
לא בכדי אמרו רבותנו, "חמירא סכנתא מאיסורא". אין איסור להתפלל בבית, יש וודאי עדיפות לתפילה במניין בבית הכנסת, אולם כאשר בית הכנסת עצמו מהווה מקום סיכון, המצווה לכתחילה היא להתפלל בבית, כדי לא להסתכן ולא לסכן אחרים.

אסיים בדברי רבי עקיבא איגר, באיגרת שכתב בזמן מגפת הכולרה שהתרחשה בשנת 1831, בה הזהיר מפני התקהלויות בבתי הכנסת והתיר להתפלל במניינים קטנים של לא יותר מ15 ובתנאי שהמקום לא דחוק:
"בעניין תפלה בבית הכנסת, לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כתות כתות ובכל פעם במתי מעט, ערך ט"ו אנשים…ולחוש שלא ידחקו אנשים יותר מהסך הנ"ל לבא לבית הכנסת…וטוב יותר… שלא לדאוג ולהרחיק כל מיני עצבות…".

בתפילה לבריאות ולשלום עלינו ועל כולם,
רונן

ייחודיות ולא בדידות – מחשבות על ליל הסדר בבידוד

במשך שנים רבות אני מלמד את ההלכה הבאה של הרמב"ם (שמקורה בתלמוד): "היה לבדו, שואל לעצמו – מה נשתנה הלילה הזה?". מעולם לא חשבתי שהלכה זו תהיה רלוונטית לכל כך הרבה אנשים, וייתכן שאף עבורי.

השנה, לאור משבר הקורונה העולמי, קל מאוד לענות על השאלה "מה נשתנה?" מה בעצם לא נשתנה? עם זאת, עצם המחשבה על חגיגת ליל הסדר בבדידות מרתיעה למדי עבור רבים מאיתנו. ליל הסדר אמור להיות חגיגה של "ביחד", וקשה להעלות על הדעת לבלות אותו ללא משפחה וחברים. אני מאמין שההלכה הספציפית הזו יכולה ללמד אותנו שיעור משמעותי בתקופה של ריחוק חברתי. מדוע אדם אמור "לשאול את עצמו" ו"להשיב לעצמו" ולא רק לקרוא את הטקסט של ההגדה? מה הטעם בשאלה עצמית ומה הערך המוסף של ה'משחק' הזה?

אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של ליל הסדר הוא "השאלה". אנו עושים שינויים רבים בליל הסדר כדי שהילדים ישאלו שאלות. לא בכדי מסודרים ארבעת הבנים בהגדה על פי יכולתם לשאול. הבן הרשע נמצא במקום השני מכיוון שלפחות יש לו את האומץ לשאול שאלות, למרות חוסר הסבלנות שלו להמתין לתשובה. לכן הוא ממוקם מעל הבן התם שבקושי מצליח לשאול. בתחתית הסולם נמצא הבן האדיש "שאינו יודע לשאול", שהרי המפתח של ליל הסדר הוא האומץ לשאול שאלות.

הרב צדוק מלובלין מסביר את מוטיב השאלה בליל הסדר: "ואין אומרים סתם…רק דרך שאלה ותשובה…והיינו שבלילה צריך האדם להרגיש בנפשו חדשות, שצריך האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…וכן צריך כל אדם להרגיש בכל ליל פסח…ולא יהיה הדבר אצלו כדבר הרגל…". הגישה החינוכית של ליל הסדר מבוססת על שאלה ותשובה מכיוון שזו הדרך היעילה ביותר להרגיש ולחוות התחדשות פנימית ולא רק לדקלם טקסט כחלק מריטואל מסורתי.

שיעור זה משמעותי אף יותר עבור אלו שנאלצים לעשות את ליל הסדר לבדם, וזו הסיבה שאדם צריך לשאול את עצמו ואף להשיב לעצמו. זו חוויה עמוקה שעשויה לפתוח עולמות פנימיים. בהתמודדות עם הפחד מהבדידות בליל הסדר, טמון פוטנציאל לחוויית גאולה עצמית, חוויה הממירה את הפחד בחוסן ועוצמה פנימית. באנגלית ישנן שתי מילים נרדפות עבור בדידות – loneliness ו solitude. אלו אמנם מילים נרדפות, אך הן שונות במהות זו מזו. הראשונה מבטאת מסכנות ואילו השניה מבטאת עוצמה. ניתן להפוך את הבדידות מתחושת מסכנות ורחמים עצמיים לחווייה של עוצמה וייחודיות.

הרב יהודה לייב איגר מלובלין מסביר בספרו "תורת אמת" כי זוהי תמצית הגאולה העצמית וכוחה של אמונה: "כל דוחק העובר על האדם, בעוד שאינו מופיע נגדו בחוש השגחת והנהגת הבורא יתברך ומדמה בלבבו שיוכל לעזור לו מה בעצמו – זה עיקר המאסר [בו שרוי האדם]…ועיקר הישועה והגאולה מהמאסר הוא בעת שיאירו עיניו לראות בהשגחת הבורא יתברך כי מושיע אין בלתו". אדם מרגיש תסכול עמוק וחוסר אונים כאשר לא מצליח לשנות את מצבו. מה שעשוי לשחרר אותו מתחושת המועקה בזמנים אלו היא דווקא היכולת לשחרר – Let go and let God. מי מאיתנו שנקלע למבוי סתום בחייו ולא ראה את האור בקצה המנהרה, מבין היטב על מה אני מדבר.

אם נגזר עלינו לבלות את הסדר לבד השנה, לא נוכל לשנות את המציאות, אבל נוכל לשנות את נקודת המבט שלנו. לעיתים קרובות, הפחד מבדידות נובע מתחושת חוסר ביטחון אינהרנטית. אנו מפחדים לפגוש את עצמנו, ומעדיפים להיות מוסחים על ידי העברת זמננו בסביבה חברתית שמסייעת לנו לברוח מעצמנו. חיי חברה עלולים לעיתים להיות מקלט לאלו שבורחים מעצמם. כמובן שהיהדות שמה דגש רב על חשיבות חיי החברה, הקהילה והמשפחה. עם זאת, ישנם זמנים שבהם חשוב להיות לבד – חוויה שעשויה להיות מעצימה, ולתת לנו את האומץ להפוך את הבדידות מתחושת מסכנות לחוויית ייחודיות.

אכן, השנה ליל הסדר יהיה שונה בתכלית עבור רבים מאיתנו, ושאלת "מה נשתנה" תתגמד ביחס לשאלות האחרות שעולות בנו אל מול השינויים הדרמטיים המתרחשים ברחבי העולם כולו. בידינו הבחירה לראות זאת כהזדמנות אדירה לצמיחה אישית ולמפגן של אמונה בבורא עולם. לכל מי מאיתנו שיחגוג את הסדר לבדו יש הזדמנות לארח את האורחים החשובים ביותר על שולחנו – את עצמנו ואת אלקים! התבודדות עשויה להיות חוויה חיובית המעניקה לנו זמן לחשוב, לעבד, לגלות את הפנימיות שלנו ולחשב מסלול מחדש במסע של חיינו. אני מקווה ומתפלל שאף אחד מאיתנו לא ייאלץ לחוות שוב ליל הסדר ביחידות, אך בינתיים ניתן לראות זאת כהזדמנות לחגוג חוויה עמוקה של מסע אל עצמנו. לא בחרנו בבדידות אבל נוכל לבחור לחבק אותה בשתי ידיים ולגשת השנה אל ליל הסדר באומץ, בחוסן ובכמות אינסופית של אמונה ובטחון.

מאחל לכולנו, פסח בריא, שמח ומשמעותי!